היתכנות הקמת תחנת כח גרעינית בישראל בפרספקטיבה אזורית

כאמור, איראן הייתה למדינה הראשונה במזרח התיכון שהפעילה כור גרעיני אזרחי. היה זה מתקן בושהר באיראן בנפח של 1000 מו"ט שהחל להפיק חשמל בשנת 2011 ונכנס לפעולה מלאה בשנה שלאחר מכן. תחנת כוח בבושהר באיראן קמה בתום יותר מעשור וחצי של תהליך בנייה בידי תאגיד רוסי, כאשר הכור נרכש מ"אטום-סטרוי-אקספורט" – חברה רוסית ממשלתית, השולטת בתחום יצוא הגרעין של הפדרציה הרוסית. מאז אותו ציון דרך, איראן המשיכה בפיתוח הגרעין האזרחי ועל פי מספר מקורות אף פיתוח הגרעין הצבאי. בתחום האזרחי, איראן מתכננת כור אזרחי גרעיני נוסף בדארח'וין בנפח 360 מו"ט, אך לוח זמנים להקמתו אינו סופי ונדחה כבר מספר פעמים. איראן רואה באנרגיה גרעינית אזרחית יעד לאומי, ועל פי מספר דעות משתמשת בפיתוח אנרגיה גרעינית אזרחית לצורך הסתרת כוונותיה בתחום הגרעין הצבאי. יחד עם זאת, יש גם הגיון מסוים אצל הרפובליקה האסלאמית של איראן בשימוש באנרגיה גרעינית לצורכי הפקת חשמל, לאור העובדה שכעת הדלק העיקרי במשק החשמל האיראני הוא גז טבעי שמגיע ממקורות מקומיים וכיבוא מטורקמניסטן השכנה, וביזור מקורות אנרגיה הוא בהחלט שיקול סביר.

מדינה נוספת שהחליטה להצטרף למועדון הגרעין האזרחי לאחרונה היא טורקיה, אשר כעת מקימה את תחנת הכוח הגרעינית הראשונה שלה במחוז מרסין. החוזה בין טורקיה לבין הפדרציה הרוסית נחתם בשנת 2010 ועבודות התכנון למתקן החלו בשנת 2011, כאשר עבודות ההקמה של היחידה הראשונה בנפח 1200 מו"ט מתוכננים להתחיל בשנת 2016. ההקמה תבוצע בידי חברת הנדסה טורקית "אוזדוגו" וחברת "אטום-סטרוי-אקספורט" הרוסית, כאשר ההפעלה הראשונית של תחנת הכוח מתוכננת לשנת 2020. פרויקט משמעותי נוסף הושק בידי ממשלת טורקיה בשנת 2013, כאשר נחתמה עסקה משולבת עם תאגיד שכולל את "מיצובישי" היפנית ו"ארבה" הצרפתית להקמת תחנת כוח גרעינית בנפח 1120 מו"ט במחוז סינופ. עבודות ההקמה צפויות להתחיל בשנת 2017, כאשר סיומן מתוכנן בשנת 2023. טורקיה מתכננת להרחיב את תחנת הכוח במחוז מרסין ואת תחנת הכוח במחוז סינופ בהמשך. טורקיה, שכידוע ענייה במשאבים של דלקים פוסיליים ותלויה ביבוא משכנותיה הלא כל כך ידידותיות כמו רוסיה ואיראן רואה באנרגיה גרעינית אמצעי לביטחון אנרגטי וביזור מקורות האנרגיה שלה - זאת, בייחוד לאור הסכנה התמידית שנשקפת על צינורות יבוא הנפט והגז במזרח טורקיה מידי בדלנים כורדים.

טורקיה ואיראן אינן המדינות הבודדות ששמו את חלום האנרגיה הגרעינית בראש סדר העדיפויות. גם ירדן ומצרים התקדמו השנה עם כוונותיהן להצטרף למועדון הגרעין האזרחי. ירדן למשל עברה ועדיין עוברת התלבטויות אין ספור בדרך להחלטת בנייה של כור גרעיני אזרחי, בייחוד לאור הביקורת הפנימית אחרי האסון בפוקושימה, אך במרץ 2015 חתמה הסכם הבנות עם "רוסאטום" לקראת הקמת תחנת כוח גרעינית בנפח 1000 מו"ט. לאור משבר האנרגיה בירדן, שגם קורעת תחת נטל הפליטים מסוריה ועיראק, הוצהר כי התחנה הגרעינית בעמרה במחוז מפרק בצפון-מזרח הממלכה ההאשמית "תושלם עד 2022", אך מדובר ככל הנראה בהערכה אופטימית יתר על המידה, מה גם החוזה הסופי עוד תרם נחתם ועלול לגרור התנגדויות פנימיות. במצב של עוני במשאבי אנרגיה, ירדן נאלצת כיום לשלם הון עתק על יבוא דלקים, אם כי לאחרונה הורידה את העלויות דרך הקמת מתקן יבא גז נוזלי בעקבה. במצב זה, אנרגיה גרעינית היא ברירה סבירה לצורך בטחון אנרגטי, אם כי יקר מאוד ולא בטוח שירדן תיישם את התכנית הזו בלוח הזמנים השאפתני הנקוב או בכלל.

גם מצרים התקדמה בפברואר השנה בנושא יישום תכניות אנרגיה גרעינית אזרחית, כאשר בתום ביקורו של הנשיא הרוסי פוטין הוכרזו הבנות בדבר שיתוף פעולה לצורך הקמת מתקן גרעיני אזרחי עם ארבע יחידות ייצור בנפח 1200 מו"ט כל אחת בסמוך לעיר אלכסנדריה לחוף הים התיכון. יש לציין שלא ניתנה כל הערכה בדבר מועד יישום התכנית, כך שלא מדובר בשלב זה בהסכם קונקרטי. יתר על כן, אומנם מצרים סובלת כיום ממחסור חמור באספקת מוצרי אנרגיה, מדובר בתוצאה של חוסר יציבות פוליטית ורגולטורית במדינה, למרות שמצרים יש דיי והותר משאבים טבעיים גם לאספקה עצמית וגם ליצוא. אומנם מצרים עדיין צפויה להמשיך לחוות מחסור באספקת גז טבעי בשנים הקרובות, אך גילוי שדה זוהר במים הכלכליים שלה לפני חודשיים מהווה שיקול חשוב בדבר המשך יישום של תכניות גרעין אזרחי, שמהווה פתרון יקר וארוך טווח לעומת הפתרון הזול והזמין יותר של משאבי גז טבעי.

לבסוף נוסיף כמה מילים על ערב הסעודית ומדינות המפרץ האחרות, שללא ספק משתעשעות לא מעט במחשבה על אנרגיה אזרחית גרעינית וקריצה משם לעבר האספקטים הצבאיים של האטום לאור התגרענותה של איראן. כאן נזכיר גם שעיראק וסוריה פעם ניסו ליישם את האנרגיה הגרעינית למטרות צבאיות באזורינו בשנות השמונים והאלפיים המוקדמות בהתאמה, אם כי ללא הצלחה בשורה התחתונה. למרות שהמסקנה העיקרית מסקירת התפתחויות הגרעין האזרחי במזרח התיכון היא עלייתה של הפדרציה הרוסית כפטרון הגרעין האזורי, אך בהמשך הסקירה נשאל דווקא היכן כל זה שם את ישראל, והאם אנרגיה גרעינית אזרחית היא קללה או ברכה למדינה.

רעיון הקמת כור גרעיני בישראל עלה לא מעט כפתרון אפשרי לבעיות משק החשמל בארצנו, אך מספר סיבות מהותיות מנעו הקמה של מתקן גרעיני אזרחי נכון לעכשיו. נתייחס כאן למספר אספקטים הקשורים באתגרי תפעול כור גרעיני גדול בטכנולוגית דור שלישי, אתגרים גיאו-פוליטיים ורגולטוריים. ראשית, קיימת בעיה ביטחונית באזורנו במספר רבדים, לרבות איומי חבלה ונשק טילי תלול מסלול. למרות זאת, יש האומרים שניתן לחיות עם זה בהסדרי בטחון קיימים, כמו שעשרות שנים כבר קורה עם קיום מתקן מחקר גרעיני בדימונה. הצרה היא כמובן שמתקן גרעיני אזרחי גדול יהיה יעד מועדף לטילים מהצפון ומהדרום, ובניגוד למתקן מחקרי בנפח של מו"ט בודדים שמסכן שטח של קילומטרים בודדים, פגיעה במתקן של 600 מו"ט תגרור זיהום רדיואקטיבי נרחב, מה שמגדיל את טווח הביטחון סביב מתקן כזה ולכן מאוד מצמצם את השטח בו ניתן להקים מתקן שכזה במדינה. אם כן, על פי המלצות בינלאומיות, תחנת כוח גרעינית של 600 מו"ט דורשת שטח בטיחות ברדיוס 15 ק"מ, שלא ניתן לחיות ולעבוד בו, פרט לאנשי מקצוע ובטחון. מספיק להסתכל במפת ישראל כדי לוודא שאין כמעט שטח כזה ללא ישובים ובסיסים צבאיים ואפילו אין כמעט מקום בו ברדיוס הזה לא ייכנס גם שטח של מדינה שכנה, שעשויה להתנגד למהלך כזה. הפתרונות האפשריים הם פשרה ברדיוס בטיחות ובניית התחנה בנגב בקרבת גבול מצרים או ירדן או שימוש במיקרו-כורים בטיחותיים יותר בעתיד עם הבשלת הטכנולוגית דור רביעי.

בפן הפוליטי, ישראל גם אינה חתומה על מסמך אי הפצת נשק גרעיני, מה שמהווה מכשול מהותי לרכישה של דלק גרעיני למטרות אזרחיות בשוק הבינלאומי. פרט לישראל, שמעולם לא הוכיחה כי בידיה נשק גרעיני, ישנן גם שלוש מדינות נוספות עם פוטנציאל גרעיני צבאי מוכח - הודו, פקיסטן וצפון קוריאה, אשר אינן חתומות על מסמך אי הפצה גם כן. פתרון יצירתי במיוחד דוגל בהקמת מיקרו-כורים גרעיניים צפים מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, מה שיפתור כן את בעיית אי הפצת הנשק הגרעיני ואת המרחק בטיחותי מריכוזי האוכלוסייה, אם כי מדובר גם ללא ספק בסיכון לים התיכון כולו בהקשר הסביבתי.

בהקשר הסביבתי, עם בעיית אחסון והטמנת פסולת רדיואקטיבית ישראל יכולה להסתדר על ידי שילוחה לחו"ל ולהטמינה שם במכרות ישנים. זהו פתרון אירופאי מוכר, אך שנוי במחלוקת. ארגונים ירוקים ובינלאומיים רבים מתנגדים לרעיון לזרוק את הזבל במדינות עניות, ומה גם שעלות השילוח של פסולת רדיואקטיבית היא מאוד גבוהה. נושא זה אינו קריטי בשיקולים להקמת כור אזרחי, אך יש להתמודד אתו במישור הפוליטי והביצועי. אתגר נוסף הוא אספקת מים לכור לצורכי קירור, אשר בפליטתם כאדים חמים ובעיקר כשפכים חמים מסכנים את הסביבה הקרובה. למעשה שפכם לנחלים או לים תיצור בעיה אקולוגית בקנה מידה מקומי. למרות זאת, יש להדגיש שאין מדובר במים רדיואקטיביים, אלא מים חמים כמו שיוצאים מתחנת כוח פחמית, כך שתאורטית ניתן להתמודד עם זה, אם כי העלות של אספקת מים לאזור כמו שבטה, שם מציעים להקים את הכור, תייקר מאוד את הפרויקט.

בפן הכלכלי, עלות הקמת כור גרעיני אזרחי היא גבוהה מאוד, ומי שמצפה לקבל חשמל זול ומהר אינו מציאותי. מחקרים עדכניים הראו כי החשמל הגרעיני יקר הרבה יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב - סדר גודל של 20 סנט לקוט"ש נוכח הסדרי הבטיחות המחמירים, כאשר עלות אספקת חשמל מגז טבעי ואנרגיה סולארית עומדים בישראל כיום בסדר גודל של פחות מ- 10 סנט לקוט"ש. יתר על כן, יש כמובן להתייחס לפרק זמן, הדרוש להקמת תחנת כוח גרעינית: 10-12 שנה לכל הפחות. בהתחשב באי יציבות שלטונית וניהולית בישראל, ניתן להעריך כי טווח של 15 שנה הוא יותר ראלי, וכאן באה השאלה - מה תועיל תחנה גרעינית כזו בעוד 15 שנה בהספק של 600 מו"ט, כאשר המשק ידרוש אלפי מו"טים נוספים. חשוב מכך, העולם המפותח מתקדם דווקא לכיוון הרעיון של משק חשמל מבוזר, כך שאנרגיה גרעינית היא דווקא שריד של עידן ישן יותר. בעולם המערבי, האנרגיה הגרעינית יורדת מהמדף לטובת אנרגיות מתחדשות וגז טבעי, וגם אצלנו אין סיבה שמגמה כזו לא מתאימה, בייחוד לאור מציאת מאגרי הגז הטבעי לחופי ישראל וזמינות גבוהה של אנרגיית שמש. נקודת מחשבה לעתיד רחוק יותר - מחירי האורניום הגולמי בשוק הספוט אינם יציבים לאור מגבלה של עתודותיו, מה גם שהרבה מכרות אורניום פועלים דווקא בארצות לא ידידותיות לישראל. מחירי האורניום הגולמי עלולים לעלות מחמת מגבלת עתודותיו הנגישות בקרום כדה"א, אך זו לא עיקר הבעיה כי עלות אורניום גולמי היא שולית. לפי אחת הדעות הגאולוגיות המקובלות בעוד 40 שנה האורניום צפוי להפוך למתכת נדירה ולא ניתנת להפקה בקנה מידה שמאפשר הפעלת כל תחנות כוח קיימות ועתידיות. כיום מתבצע בהודו מחקר מתקדם בשימוש כורי דגירה על בסיס תוריום, שהרבה יותר זמין מאורניום, אך טכנולוגיה זו עדיין לא בשלה.

בפן הטכנולוגי ורגולטורי, העולם המפותח מתקדם דווקא לכיוון הרעיון של משק חשמל מבוזר, כך שאנרגיה גרעינית היא דווקא שריד של עידן ישן יותר של משק חשמל ריכוזי. חברת החשמל היא הגוף היחידי כיום במדינה שיכול להתמודד עם אתגר הקמת כור גרעיני אזרחי, אך למעשה חברת החשמל מנועה מהקמת תחנות כוח, עד אשר ייפטר נושא הרפורמה במשק החשמל וזה עלול לקחת שנים רבות אם בכלל. בעולם המערבי, האנרגיה הגרעינית יורדת מהמדף לטובת אנרגיות מתחדשות וגז טבעי מסיבות כלכליות - פרי מהפכות טכנולוגיות כמו הפקת גז מפצלים וייצור של פאנלים סולאריים מתקדמים זולים. גם אצלנו אין סיבה שמגמה כזו לא תתאים, בייחוד לאור מציאת מאגרי הגז הטבעי לחופי ישראל וזמינות גבוהה של אנרגיית שמש.

לסיכום, למרות העדנה בנושא הגרעין האזרחי במזרח התיכון, אנרגיה גרעינית אזרחית אינה מתאימה למדינת ישראל בטווח הנראה לעין. כניסת דור חדש של כורים גרעיניים מדור רביעי ובעיקר מיקרו-כורים תעלה את היתכנות הקמת מתקנים כאלה בישראל, אך הפקטור הכלכלי בשילוב מצב משק החשמל בארץ בשילוב גורמים גיאו-פוליטיים יקבע זאת, ולא נראה שהזמן פועל לטובת טכנולוגיה זו.